אנחנו נורא מצפות.
מאז שאנחנו קטנות אנחנו מצפות לאִמָּהוּת.
נדמה כאילו זה היה הדבר שהכינו אותנו אליו כל החיים בתור נשים.
שיחקנו בבובות, האכלנו אותן, סירקנו, החלפנו להן בגדים והסענו אותן בעגלה (והן כמובן מעולם לא בכו או נשארו ערות בלילות).
נדמה, כי המבנה הפיזיולוגי שלנו והחברה הועידו אותנו להיות ל"תפקיד חיינו": האימהות.
כמובן שלחלקנו ההחלטה על הבאת ילד לעולם הייתה פשוטה וטבעית יותר, חלקנו האחר הפך במחשבה עוד ועוד עד שהתרגל לרעיון להפוך לאימהות.
כך או כך, החלטנו "ללכת על זה", ועכשיו מתחיל המסע.

אלא שעל אף היות האימהות יעד כה נשגב, אף אחד לא באמת מכין אותנו אליה.

במהלך ההיריון כולו אנחנו מתכוננות, חושבות, לומדות על הלידה עצמה.
אנחנו עוקבות באדיקות אחר שלבי התפתחות העובר, על בריאותו ובריאותנו בתור מי שנושאות ומזינות אותו מגופנו, מעצבות לו את החדר ובוחרות לו את העגלה, הכל כמובן, בהתרגשות רבה לקראת הלידה.
נדמה לנו, וזה גם המסר שאנחנו מקבלות, שהלידה היא רגע השיא שיש להתכונן אליו.
כל מה שיגיע אחר כך כבר יהיה פשוט יותר.

אלא שזה לא תמיד המצב.

אימהות רבות שיולדות בפעם הראשונה מרגישות, פעמים רבות, שהן הגיעו לאימהות לא מספיק מוכנות. שהמידע שקיבלו לפני הלידה היה חסר, שהתמונה שהציגו להן לא הייתה שלמה, לא מציאותית מספיק. שמה שבאמת היה צריך להיות שם זו הכנה ריגשית לאימהות, ולא רק הכנה פיזית ללידה עצמה.

רגע ההבנה הזה יוצר פעמים רבות משבר לאימהות הטריות.
התמונה שהן החזיקו בעיני רוחן הייתה עבורן בגדר מציאות עוד אפילו לפני שהן נכנסו להיריון, והתמונה האידילית הזו מתנפצת להן עכשיו.

אלא שהבעיה לא טמונה בעצם הפנטזיה עצמה, אלא בחד ערכיותה. כשאנחנו חושבות על היריון, לידה, אימהות, אנחנו מדמיינות דבר אחד בלבד: אושר גדול, חופשת לידה נעימה ומנומנמת בקניונים ובבתי קפה, משפחה קטנה ומאושרת.

אחרי הלידה אנחנו מגלות שהתמונה היא רחבה יותר, רב מימדית יותר, שקיים שם מנעד שלם (ולעתים אף מטלטל) של רגשות, החל מאושר ואהבה במקרים מסוימים, כמו גם היעדר חיבור וחרטה על האימהות במקרים אחרים, דרך עצב, אבל, וכלה בתחושות של אבדן החירות האישית והזהות העצמית. ומה שלא מספרים לנו – הוא שכל מנעד הרגשות הזה הוא טבעי, מוכר ומותר.

הייצוג של אימהות טריה שאנחנו חשופות אליו מגיע ברובו מפרסומות ומסרטים, שם האמהות הטריות נראות תמיד מטופחות, "מתוקתקות", "על זה". אנחנו לא רואות את הקושי, את העייפות התהומית, את חוסר הודאות, את הבלבול, את ההתפרקויות. ומה שאנחנו לא רואות – כאילו לא קיים. ואם הוא קיים "רק אצלי" – מה זה בעצם אומר עליי?

אנחנו מקבלות את המסר שהאימהות היא דבר כל-כך "טבעי", "פשוט", "אינטואיטיבי", "אינסטינקטיבי", אבל
השינוי העצום הזה, המושג העצום הזה- "אמא", גודל האחריות, אבדן החירות, הזמן הזוגי שהיה ואיננו- כל אלה אינם אינסטינקט. אימהות אינה (רק) אינסטינקט. היא דורשת למידה, ועיכול ועיבוד.

השנה הראשונה שאחרי הלידה מוקדשת ברובה ללמידה – שלך את עצמך כאם, שלך את התינוק. היא מוקדשת להגדרה ולחיבור מחדש של כל חלקי חייך. היא מוקדשת לבנייה מחדש של תשתית ריגשית פנימית. היא מוקדשת לאינטגרציה של הפנטזיה שהייתה עם המציאות הקיימת.
היא מוקדשת להחלמה שלך, פיזית וריגשית.
וראוי שהיא גם תהיה מוקדשת ללימוד חמלה שלך כלפי עצמך, כי את רק אמא חדשה.